הגיע אליי לקוח, שהספק החליט בבוקר אחד בהיר להפסיק לספק לו סחורה. הלקוח היה אובד עצות שכן הספק היה יבואן בלעדי של הסחורה ומשמעות סיום ההתקשרות באופן מיידי על ידי הספק היא אובדן לקוחות, הפסד רווחים ופגיעה במוניטין, שכן לא הייתה ללקוח אפשרות להתארגן ולמצוא ספק חלופי (יבואן מקביל).
בין הצדדים לא היה הסכם בכתב, אלא הסכם בעל פה.
בנסיבות המקרה של הלקוח היה לו מזל. הצדדים בין הצדדים היו של ספק – סוכן, ועל כן ללקוח קיימות זכויות מכח חוק שחל על סוכן – חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), תשע"ב – 2012. על כן – היות שלא ניתנה ללקוח הודעה מוקדמת, על הספק לפצות את הלקוח בפיצויים הקבועים בחוק.
אז מי זכאי לזכויות על פי החוק?
השאלה נוגעת לאבחנה בין מפיץ לבין סוכן, ונעמוד על חלק מההבדלים, באופן תמציתי (ולא ממצה).
מפיץ הוא מי שרוכש סחורה ופועל למכור אותה לאחרים. המפיץ הוא הבעלים של הסחורה, ועליו מוטל סיכון של הפסדים אם הסחורה לא תמכר.
סוכן, לעומת זאת, מוגדר במסגרת חוק חוזה סוכנות כמי שעיסוקו באיתור לקוחות במטרה להביא להתקשרות בין הספק לבין המשתמש בסחורה. הוא משמש כמעין מתווך. לרוב הוא איננו הבעלים של הסחורה ועל כן הסיכון שהוא נוטל על עצמו הוא פחות מזה שנוטל על עצמו מפיץ.
ככל שההתקשרות נופלת להגדרת חוק חוזה סוכנות, לסוכן יש זכויות המוקנות לו מכח חוק חוזה סוכנות. החוק קובע, בין היתר, כיצד יש לסיים התקשרות עם סוכן. כך, למשל, קובע החוק כי ספק צריך לתת לסוכן הודעה מוקדמת טרם סיום ההתקשרות וגם קובע תשלום במקרה שלא ניתנה הודעה מוקדמת כקבוע בחוק.
עוד קובע החוק כי לא ניתן להתנות על תנאיו, אלא אם מדובר בתנאים שהם לטובת הסוכן.
כמובן, לשיקולים המשפטיים של הגדרת מערכת היחסים מתווספים גם שיקולים עסקיים, כגון: צמצום סיכונים, מה מידת השליטה שהספק מעוניין בה, האם מדובר בפעילות מקומית או פעילות בחו"ל ועוד.
אם כן, חשוב לנסח הסכם שיקבע את מהות ההתקשרות וישקף את רצון הצדדים באופן מדויק.
